מוזמנות ליצור קשר: 052-2837199

יום ארוך עבר עלי, אני חוזרת מליווי לידה, ומשהו בי מרגיש צורך להנכיח , למתוח עוד קצת את הזמן ולתרגם חלק מהחוויה שלי למילים כדי שאוכל לחזור אל אותו הרגש ולהתבונן בו שוב. באמת שזו מחשבה יומרנית - לנסות לתרגם את מסע הלידה לאותיות על מסך... ובכל זאת אני פותחת את המחשב, כותבת כמה מילים ומעלה לדף הפייסבוק שלי. אני יודעת שבעוד שנה בדיוק המילים האלו יופיעו מולי שוב וישמח אותי לקרא אותן.

במהלך השנים, כתבתי על חלק מהלידות שליוויתי. חלק מהסיפורים נשארו אצלי במחשב וחלקם פורסמו בדף הפייסבוק שלי . קבלתי תגובות מנשים שכתבו לי שסיפורי הלידות נתנו להן כוח, חשפו אותן לידע שלא הכירו, והשפיעו על חוויות הלידה שלהן עצמן. ואם להיות כנה - אותם סיפורים השפיעו גם עלי כשקראתי אותם שוב ממרחק הזמן.

כשחשבתי להעלות כאן באתר את סיפורי הלידה שליוויתי כדולה, הרגשתי שראשית נכון להעלות כאן גם את סיפור הלידה האחרונה שלי עצמי - הלידה של בתי מטר.

בתקווה שהמילים יוסיפו לעשות טוב בעולם.

• סיפור הלידה של מטר, ואיך טפלתי בעצמי ובתינוקת שלי תוך כדי צירי לחץ.
  
• אני (לא) חרדתית (לא) היסטרית
• ראש - עכוז
• רבי מאיר
• סבתא
• שירת הים
  

ההיריון שלי עם מטר בתי השלישית היה לא פשוט: הריון כבד מאוד, שהצטרפו אליו תופעות לוואי של תת פעילות של בלוטת התריס, ריבוי מי שפיר והמוגלובין וB12 נמוכים מאוד. אלו רק חלק מהתופעות שליוו אותי. הרגשתי שמעולם לא הייתי כל כך לא מאוזנת פיזית, עם שני ילדים בבית שדורשים הרבה תשומת לב, עם עומס של עבודה מבורכת שהגיע דווקא עכשיו – בקושי הצלחתי להקדיש תשומת לב ראויה לתהליך שאני עוברת ולחיבור עם העובר שבחרנו אני והאיש שלי לא לדעת את מינו.

ויחד עם זאת הרגשתי משהו שונה, חיובי – יש לעובר שבתוכי כוחות שלמרות הקושי הפיזי עוזרים לי להאמין שהכל יהיה בסדר בסופו של דבר.

לקראת סוף ההריון, כחודש וחצי לפני תאריך הלידה המשוער, טפלתי בעצמי בטכניקת "איזון חיים" כדי להעלות את פעילות בלוטת התריס ולהוריד את כמות מי השפיר. היו ימים שטפלתי בעצמי ברציפות יום אחר יום בשילוב עם שינויי תזונה ומעבר לדיאטה קפדנית. לאחר חודש וחצי מדדי מי השפיר השתנו בקיצוניות וחזרו להיות נורמאליים, בלוטת התריס התאזנה ותחושת החיוניות חזרה אלי. אני לא יודעת בוודאות אם השינוי הנ"ל קרה בעקבות הטיפול, השינוי בהרגלי התזונה או השילוב בין שניהם. מה שאני יודעת זה שלחוויות הלידה שלי יש קשר ישיר לטיפול שעשיתי לעצמי תוך כדי הצירים:

כשבועיים לפני הלידה התחלתי להרגיש צירים, משהו נוכח, ומאוד מבלבל כי זה לא היה הדבר האמיתי, זו הייתה רק הכנה. כמעט באופן יום יומי מצאתי את עצמי מתקשרת למינדי המיילדת שלי ושאלת אותה: מה היא חושבת, האם היום ניפגש בלידה? ובכל פעם מחדש, הגענו למסקנה שיש עוד זמן ואלו לא הצירים שלהם אנחנו מחכים.

יום שישי – נוסעים להורים שלי לשבת, ואני מרגישה שבשבת הזו אני יולדת. מראש תכננתי שכך יהיה: שאסע להורים שלי כדי שיהיה מי שישמור על הילדים במהלך הלידה וגם כדי להיות קרובה יותר למינדי ולחסוך בנסיעות במהלך הצירים.

ובכל זאת בינתיים הצירים מסרבים להגיע…

שבת בבוקר, משהו מתחיל – מן צירים משונים – סדירים אמנם, אבל כמעט ללא כאב. אני עושה לעצמי טיפול קצר. כבר לא זוכרת אפילו מה בדיוק עלה במהלך הטיפול אבל יש תחושה שהצירים מתגברים.

הבית של ההורים שלי מרגיש לי “סואן” , אנשים נכנסים ובאים, ילדים מרעישים. ואני רק צריכה את השקט שלי - רוצה להתייחד עם הצירים.

"אמא, אנחנו נוסעים, תוכלו לשמור על הילדים?"

"מה באמת? יש לך צירים? הגיע הזמן? לא רואים עלייך בכלל…" אמא שלי מופתעת .

אנחנו מזמינים מונית ונוסעים למינדי, שם נקבל את השקט שלו אני זקוקה.

הצירים כמעט ולא מורגשים במהלך הנסיעה ואני קצת מתאכזבת – אולי סתם טרטרתי את כולם, אולי זה לא זה? נו מילא, מקסימום הרווחנו זמן זוגי בצימר של מינדי…

הנהג רואה שאני בנינוחות ושואל אם הוא יכול לעצור במכולת לפרוט כסף ואנחנו מפרגנים לו – אין לחץ. אחרי עצירה קצרה בבסמת טבעון מגיעים לצימר של מינדי בבית לחם הגלילית:

מינדי שואלת מה שלומי ואני אומרת לה שאני לא בטוחה שאני בלידה בכלל. האיש שלי לעומת זאת, בטוח שמשהו מתקדם אבל המחסור בכאב מבלבל אותי. מינדי לא בודקת פתיחה רק מסתכלת קצת על הבטן ואומרת שמשהו בתנוחה של העובר נראה לה קצת שונה, אבל נחכה ונראה איך מתקדמים…

הזמן עובר: יצאנו לטיול בישוב, חזרנו, ישבנו, קמנו, דברנו, נחנו, ראינו סרט מצחיק במחשב של מינדי ואחרי כמה שעות נראה שהצירים נהיים סדירים יותר. בהחלט סבירים ועם כאב מזערי. מינדי בודקת פתיחה: איזה יופי את בפתיחה 6 התינוק עוד גבוה מאוד אבל יש פתיחה.

אני בלידה! רק אז נופל האסימון. זה באמת קורה!

ושוב – לוקח זמן רב שאנחנו מעבירים די בנחת. מדי פעם זקוקה לעיסוי בגב, אבל זה מרגיש לי יותר כמו פינוק מאשר צורך קיומי. הצירים בהחלט עוברים בצורה סבילה. אחרי שעות מרובות מינדי בודקת שוב פתיחה – "את בפתיחה 9 אבל אני לא מצליחה להגיע לראש של התינוק, הוא ממש גבוה. נראה לי שהוא במצג של O.P (עורף לאחור), אבל אני לא בטוחה כי הוא מאוד גבוה!"

אני מתחילה להבין שאולי העובר שלי זקוק לעזרתי ומתחילה לשנות תנוחות כדי לעזור לו לרדת באגן. משנה תנוחות שוב ושוב, ומרגישה שינוי: כבר ממש מתחיל לכאוב – כנראה שאני כבר בפתיחה מלאה אבל הראש מסרב לרדת…

כשאני בתנוחת עמידה ותוך כדי שמינדי מנסה לבדוק את המנח של העובר פוקעים המים… החדר מוצף ואחרי כמה זמן מינדי מצליחה להרגיש את המיקום של ראש התינוק.

אני מזהה שמשהו כנראה לא תקין ומינדי מתאמצת להסביר לי בקור רוח: "תראי נעה, התינוק במצג פנים, זה מצג שמאוד מאוד קשה לילוד. איך אני יודעת? הכנסתי יד והרגשתי אף, ומיד אח"כ הרגשתי איך התינוק מוצץ את האצבע שלי… ומה שקשה אפילו יותר זה שהוא פונה הצידה: ז"א שכתף אחת שלו יושבת על חוליות הגב שלך וכתף אחת פונה לכיוון הבטן. זה מצב שבלתי אפשרי שיעבור בכלל באגן.

יש לנו שתי אפשרויות: לנסוע לבית החולים (ובין השורות אני קוראת ומבינה שהאופציה היחידה בבית החולים למצב שכזה היא ניתוח קיסרי..) או לחכות עוד ולבדוק אם הוא ישנה תנוחה ויסתובב. יש עוד סיכוי מזערי לשינוי כי הראש עדיין גבוה.

התשובה ברורה לי – אנחנו מחכים ומקווים לטוב.

הצירים כואבים ובלתי נסבלים – אני מרגישה את הגב שלי נקרע, כל מה שלא הרגשתי עד עכשיו הגיע עכשיו ומוכפל פי 1000. שום דבר לא עוזר, לא עיסויים, לא שהייה במים, לא כלום. והתינוק עוד גבוה, פונה הצידה ולא יורד. בינתיים מגיעה גם מאיה המיילדת לעזור אבל אף אחד לא מצליח להקל על הכאב. עברו כבר כמעט 6 שעות שבהם הגוף שלי מרגיש שאני בצירי לחץ ועדיין אין התקדמות. כולם מסביבי נראים חסרי אונים. היאוש מציף את החדר, התינוק תקוע. המצב תקוע. ועולה בי המחשבה שאם לי כואב, מה עם העובר? הוא תקוע בתנוחה כ"כ לא נעימה כבר כמה שעות…

ופתאום כמו נדלקת לי נורה – "אני מבקשת מהאיש שלי להביא לי את המטוטלת והכרטיסים…" ואני מטפלת בעצמי ובה, ב’איזון חיים’ תוך כדי צירי לחץ. אני לא זוכרת במדויק מה קרה שם, אבל היתה תחושה חזקה של חיבור אליה – תחושה שאני סוף סוף מרגישה את הנוכחות של התינוקת שלי באמת. ההרגשה שהיתה חסרה לי לכל אורך ההריון העמוס הזה, הגיעה פתאום תוך כדי הטיפול ואיתה הגיעה האופטימיות. וכאילו שמעתי את הקול שלה מדבר אלי ואומר לי שהכל יהיה בסדר.

סיימתי את הטיפול ומיד אח"כ הרגשתי אותה מסתובבת ומתקדמת מבפנים… ובפעם הבאה שמינדי כבר בדקה הגוף הסתובב הצידה. הראש עוד היה במצג פנים, מצג מורכב ללידה, אבל ירד באגן וזהו, כבר לא הייתה דרך חזרה.

עם תמיכה של מינדי ומאיה, בשינוי תנוחות שלי, עם הרבה חוסר ודאות של המיילדות שהזכירו לי שהמצב כאן מורכב, ויחד עם זה האומץ שלהן לתמוך בהחלטה שלי – אם את הולכת על זה, כולנו איתך…

תוך כדי שאני מבקשת שיפסיקו להזכיר לי שהמצב לא רגיל, כי זה מפריע לי להתמקד בלידה: מטר נולדה. קצת סגולה, קצת נפוחה, אבל היה ברור לי שהיא עברה מסע מפרך ואמיץ יותר ממה שכל אחד מאיתנו עבר בהצלחה גדולה!

אנקדוטה קטנה לסיום:

ארבעה חודשים לאחר הלידה, באיחור אלגנטי, הגעתי אל רופא הנשים שלי לבדיקה שגרתית.

הוא ביקש שאספר על הלידה וספרתי שמטר הייתה במצג פנים כשהגוף שלה פנה לצד, עד לשלב שבו הסתובב, ולבסוף לאחר כמעט 6 שעות של צירי לחץ, היא נולדה במצג פנים.

הרופא הביט בי בחוסר אמון, התווכח איתי לאורך מספר דקות בטענה שאני טועה בודאות כי אין אפשרות פיזיולוגית לתינוק במצג פנים לעבור דרך האגן הנשי ובמידה והמצב הנדיר הזה קורה חייבים לבצע ניתוח קיסרי להוצאת התינוק. "אולי היא הייתה במצג של עורף לאחור(O.P), אולי את לא מכירה את המושגים, את בטוח מתבלבלת, זה לא יכול להיות…" הוא חזר על עצמו מספר פעמים כדי להבהיר לי את הטעות שלי כשלבסוף הגשתי לו את הסיכום של המיילדת הוא פער את פיו ואמר: " אני לא מאמין, היא באמת נולדה במצג פנים!"

המפגש הזה עם הרופא שלי העצים את תחושת ההודיה שלי על נס הלידה ועל הכוחות העצומים שיש בנו להשפיע, לשנות, ולכוון את מסלול החיים שלנו למקום טוב ובריא יותר!

תודה לך אהובה, שהגעת אלי בעוצמות שכאלו. שהראת לי שיש בך כוחות שהראת לי שיש בי כוחות….

*את סיפור הלידה של מטר אפשר לקרא גם מזווית הראייה של המיילדת מינדי לוי בספרה ‘ימי לידה’

זה היה הריון מאתגר: הקאות, ירידה במשקל, צירים מוקדמים, פחד מלידה מוקדמת, תרופות לעצירת הצירים. ובתוך כל המערבולת הזו נפגשנו.

אני יושבת מולם, זוג מתוק לקראת לידה שניה, והם מדברים איתי על כך שהיא מפחדת, חרדתית, היסטרית. המילים האלו הונחו לפני כמעט בכל צורות ההטייה האפשריות בשפה העברית, וחזרו על עצמם שוב ושוב במהלך השיחה. מפגש ראשון שלנו וכבר ממש רציתי לחבק אותה..

כמה קשה כשהפחד תופס כל כך הרבה מקום.

בקשתי ממנה בעדינות, לראות את הפחד, לא להתעלם מקיומו, לתת לו מקום, אבל לא לאפשר לו להשתלט על כל המרחב, כי יש בה גם גוונים וצדדים נוספים שמבקשים להתגלות.

ושאלתי אותה: "איך תרצי לראות את הלידה שלך הפעם?"

והיא ענתה: "אני רוצה להרגיש נוכחת, רוצה שהלידה תהיה מהירה, שאבקש לקבל אפידורל, אבל יגידו לי שכבר מאוחר מידי ואני מאוד מתקדמת אז כבר אי אפשר"

השבועות חולפים, הצירים נחלשים, וככל שהזמן עובר הפחד מלידה מוקדמת מתחלף בפחד שהגוף לא יצליח לייצר לידה.

שבוע 40 והיא עולה לבי'ח זיו לבדיקת מעקב הריון שגרתית. הרופא רואה משהו באולטרסאונד, הוא לא בטוח אבל מציע לזרז את הלידה. היא מקשיבה ללב שלה ומחליטה לקבל את ההצעה.

התהליך מתחיל, ומהר מאוד גם הצירים מגיעים. כשהם נהיים סדירים וצפופים, היא מבקשת שאבוא.

אני מגיעה, היא עדיין במחלקה, מחוברת למוניטור. הצירים צפופים והיא נראית מתקדמת.

האחות אומרת שלא בטוח שהיא בכלל בלידה, אולי אלו רק הצירים של הזרוז, אבל אני רואה את הפנים שלה בציר. היא בלידה...

רופאה מגיעה ובודקת אותה: פתיחה 3. נהדר, היא שולחת אותנו לחדר לידה.

ואני מרגישה שאני מצליחה לקרוא את המחשבות שלה ומנהלת שיח דמיוני איתה בלב:

בדמיון היא אומרת לי - רק פתיחה 3?? זה נורא, ייקח לי עוד מלאא זמן. אני לא אעמוד בזה.

ואני עונה לה שלא נראה כך, שהיא מתקדמת מאוד ומתמודדת מקסים.

חדר לידה:

אנחנו במקלחת, המים מקלים ואז מגיע ציר, ואחריו עוד אחד... חזקים, עוצמתיים.

היא מתחילה קצת לרעוד ואומרת לי שהיא עומדת לקבל התקף חרדה.

בואי ננשום ביחד, אני מבקשת. להכניס אוויר, להוציא, להכניס ולהוציא.

ובציר אני סופרת יחד איתה בקול עד שהציר חולף.

אני רואה אותה והיא לא בהתקף חרדה - היא בשלב מעבר. זה כל כך ברור.

גלינה המיילדת נכנסת ומבקשת שנצא מהמקלחת, אנחנו יוצאות והיא מבקשת אפידורל. גלינה עוד לא מספיקה לענות והמים פוקעים. שתינו מחייכות... התינוק כבר כאן.

ואני נזכרת שכך היא רצתה שיהיה: שתבקש אפידורל אבל לא תספיק לקבל....

היא עולה על המיטה, נעמדת על הברכיים, תוך 5 דק' התינוק מתגלש לו החוצה ובכי גדול של התרגשות מתפרץ ממנה.

היא מתפעלת ואומרת לי: "כמה שזה מדהים! כשנותנים לגוף, כשמאפשרים לו, הוא פשוט יודע ללדת!"

איזה אומץ נדרש מהאישה הנפלאה הזו, להסכים לשחרר את האמונות שלה על עצמה בתוך תהליך של אי ודאות גדולה, להסכים לתת מקום לתחושות נוספות מעבר לפחד. להתחבר לכאן ועכשיו.

להיות נוכחת.

הלוואי וכל אלו ימשיכו ללוות אותה הלאה..

פעם שניה שאני מלווה אותם בלידה:

בתחילת ההריון הנוכחי, עוד לפני שסיפרו לסביבה שהיא בהריון, היא שלחה, הודעת "מה נשמע?" שרמזה לי בעדינות שבעוד זמן קצר היא תבקש שאשריין את התאריך המשוער שלה לליווי.

ואכן כמו שציפיתי כמה חודשים אחר כך היא התקשרה בהתרגשות לספר שהיא בהריון ומבקשת שאלווה אותם שוב.

ההריון הזה היה שונה קצת מההריונות הקודמים. ריבוי של מי שפיר, ותינוק שמתהפך - ראש, עכוז, ראש- עכוז לכל אורך ההריון… ובכל פעם לפני שעברה בדיקת אולטראסאונד היא היתה שולחת לי הודעה: "אני יודעת שעכשיו הוא עם הראש למטה", או "אני יודעת שעכשיו הוא עם הטוסיק למטה". ובאמת בכל הפעמים היא צדקה. כמה קשב היה לה לגוף שלה, לתינוק שלה.

אחרי שביצעה את התרגילים שהנחתי אותה, הראש של התינוק חזר להיות למטה, אבל גם הרופאים והאמת שגם אני, היינו מודאגים קצת מריבוי המים, ובקשתי מאוד שתיכנס להקפדה תזונתית שתאפשר לאזן את כמות המים.

מדי פעם, ככל שההריון התקדם והזמן חלף, היא שלחה לי הודעות שבהן היא משתפת בכך שהיא מצליחה לעמוד בהקפדות התזונתיות ואפילו להקפיד על פעילות ספורטיבית. ואכן לקראת סוף ההריון כמות המים נראתה תקינה באולטראסאונד.

יום חמישי - מתחילים קצת צירים, אני כבר נכנסת לכוננות גבוהה יותר, וממתינה לשמוע ממנה איך מתפתח ומתי היא תרצה שאצא אליה, אבל היא בתחושה פנימית שכזו, בקשב וחיבור לגוף שלה, אומרת לי - "חכי עוד קצת… אני מרגישה שיש עוד זמן" ואכן הצירים נפסקים וממשיכים לבוא וללכת במשך כמה ימים…

ביום ראשון היא נוסעת לבית החולים למעקב הריון 'עודף'. הכל תקין, הערכת משקל תקינה, כמות המים תקינה. קצת אחר כך היא מרגישה שהצירים שליוו אותה בימים הקרובים נחלשים ונחלשים ולבסוף מפסיקים. היא גם מרגישה שהתינוק התהפך שוב והראש שלו למעלה אבל היא חוששת לשתף, אולי היא טועה? איך תינוק יכול בכלל להתהפך בשבוע 40?

מגיעה ביום רביעי למעקב הריון, הרופאה בודקת אותה ואומרת - "התינוק נמצא במנח עכוז. כדאי שתיכנסי היום לניתוח!" היא מסרבת. מגיעים שלושה רופאים בכירים ושלושתם לוחצים עליה להיכנס לניתוח, מסבירים שאצלם לא מאפשרים ללדת לידת עכוז וגם לא עושים היפוכים בשבוע שכזה. והיא בשלה: "אני מאמינה שהוא עוד יתהפך, ואלד בלידה רגילה"

היא חותמת סירוב אישפוז ומשתחררת מבית החולים.

בנתיים , מיד אחרי ששוחחה איתי, אני מתחילה לברר את כל האפשרויות ללידת עכוז וגינלית באזור הצפון. המצב קצת מורכב מכיוון שבמקרה שלה הרגליים של התינוק מובילות ולא האגן, וגם בתי החולים שכן מאפשרים לידות עכוז, פחות פתוחים לסוג כזה של לידה.

חצי שעה לאחר שיצאה מבית החולים, היא נמצאת באוטובוס ושולחת לי הודעה: "נעה הוא התהפך שוב! אני בטוחה! 100 אחוז שהראש למטה!"

אני נדהמת מהבטחון והקשב שלה לגוף שלה. מנחה אותה להישאר כל הזמן בתנוחות שלא יאפשרו לתינוק לחזור למנח המאתגר… אבל, מגיע הלילה וצריך לישון, ולישון בתנוחת כריעה זו לא ממש אופציה.

היא קמה בבוקר ומספרת לי שהיא מרגישה שהוא התהפך שוב, ושוב הראש למעלה והרגליים למטה. היא נוסעת לאולטראסאונד אצל הרופא שלה והוא מאשר שההמנח של התינוק הוא בדיוק כמו שתיארה והרגישה. הרופא שלה, מתקשר לאחד הרופאים הבכירים בבית חולים אחר - בית חולים כרמל. ומבקש שיבצעו היפוך.

היא מגיעה לבית החולים בהבנה שאם ההיפוך יצליח, מיד לאחר מכן יתחילו בזירוז לידה כדי שהעובר לא ימשיך להפגין את כישורי האקרובטיקה שלו בבטן.

ההיפוך מתבצע בקלות מפתיעה - תוך כמה שניות התינוק שוב עם הראש למטה.

מכאן מתחילים בזירוזים. בשלב כלשהו היא קוראת לי, הלידה מתחילה להיות מאתגרת, הצירים צפופים. ולהתחיל לידה מאפס בבית החולים זה ממש לא פשוט.

אבל זכינו ברצף משמרות נהדרות של רופאים ומילדות שמאירות פנים, תומכות ומשתפות פעולה עם כל בקשה והצעה שלנו לקידום הלידה.

מלכה, שושי ומרינה. כולן נפלאות ונעימות.

הלידה מתקדמת, אבל בקצב איטי, הצירים כואבים. התינוק מתעקש להישאר גבוה גם כשמגיעים לפתיחה מלאה. הרופאים נכנסים, שואלים מה הייתה הערכת המשקל, וכשנאמר שההערכה היא 3800 גר’ ובלידה הקודמת היא ילדה תינוקת במשקל של 4200, הרופאים מאפשרים עוד זמן עבודה.

אנחנו צוחקים בינינו לבין עצמנו שהערכת המשקל בלידה הקודמת היתה ממש רחוקה מהמציאות וה4200 ממש הפתיעו אותנו וממשיכים לעבוד ביחד כדי לקדם את הלידה.

כשמגיע השלב שהיא כבר מתעייפת, אני נעמדת על המיטה, עובדת עם צעיף הריבוזו, ומניעה את הגוף שלה - הבטן והאגן ומבקשת ממנה להתמסר לתנועה. לאט לאט אני מרגישה אותה נושמת ומרפה.

היא עובדת כל כך יפה, למרות הכאב היא כל כך נחושה להצליח. בן הזוג שלה משמיע שיר שמספר לה כמה שהיא יפה. רואים בעיניים שלו את הפליאה וההערכה הגדולה שלה לעבודת הלידה שלה.

לאט לאט התינוק מתחיל לרדת באגן. הוא יוצא במצג מאתגר - כשהראש שלו פונה הפוך מהכיוון האידיאלי ללידה (O.P)

ומיד כשהוא יוצא, גם המיילדת וגם אני מבינות שזה לא תינוק במשקל של 3800.

4560 גרם של מתיקות מגיעים לידיים של אמא - מאמינה, נחושה, קשובה לגוף ולתינוק שלה. היא מחבקת אותו ובוכה מהתרגשות על הפלא, על ההצלחה, על היכולת של הגוף שלה ושלו לעמוד במסע הלא פשוט שעברו ביחד.

ואני רק עומדת נפעמת, ומודה על החיבור שלה לעצמה, על הכוחות, על השליחים הטובים שליוו אותה ואת כולנו במסע המאתגר, ועל התובנות שעוד יגיעו בוודאי עם הלידה הזו וימשיכו ללוות אותם.

לקראת לידה רביעית נפגשנו. כבר בפגישה הראשונה היא אמרה לי: הגוף שלי לא יודע לייצר צירים, כל הלידות שלי התחילו בזירוז עם אפידורל.

לכי הכי רחוק עם הפנטזיה שלך אני אומרת לה: מה הכי היית רוצה ללידה הזו, אם היית יכולה לבקש כל דבר?

היא חושבת רגע וצוחקת במבוכה: הייתי רוצה להרגיש שהגוף שלי עובד. שיפתח צירים לבד. אולי אפילו ללדת בלי אפידורל. הייתי רוצה להרגיש יותר את הלידה. אבל אין סיכוי שזה יקרה, הגוף שלי פשוט לא עובד ככה...

אני נזהרת במילים שלי, ואומרת לה בעדינות: יכול להיות שאת צודקת. ובכל זאת אני מבקשת ממך לשהות קצת ברצון שלך. להינות ממנו. לפתוח את הראש להפתעות... אולי בכל זאת זה יקרה.

שבוע 40 הגיע. והיא מוותרת על זירוז. ניגשת למעקב הריון. נאמר לה שהכל תקין. ובאופן שונה מהלידות הקודמות היא מחליטה להמתין.

שבוע 41 מגיע והיא מתקשרת: “אני לא בטוחה אבל אני חושבת שאני מרגישה קצת צירים.“

אני מבקשת ממנה לתאר את ההרגשה ומאשרת שאכן אלו צירים.

ברגע שהיא מבינה שאלו באמת צירים, להבנה מצטרף גם בכי של התרגשות. הגוף שלה, שלא האמינה שיוכל לייצר צירים בכוחות עצמו, עובד!!

אנחנו ממתינות. והצירים מתחילים להיות סדירים. כל 15 דקות. צירים קצרצרים 15 שניות כל אחד אבל מורגשים. והיא נעה בין הספק לאמונה שהנה זה מתחיל.

מהר מאוד הם יוצאים מהבית. מוקדם יחסית...

הצירים קצרים ולא כואבים אבל הם מרגישים שהם לא יודעים איך להתנהל מולם... חוששים להיות רחוקים מחדר הלידה. בן זוגה אומר לי: “זה כמו לידה ראשונה עבורנו. אנחנו לא מכירים התנהלות שכזו עם הגוף. עם צירים...”

אני מרגישה שנכון לי להיות איתם. לנסות להכניס קצת רוגע למערכת.

נוסעת אליהם. נפגשים בפוריה. צירים כל 15 -18 דקות... צירים קצרים אולי 30 שניות. במצב רגיל, מי בכלל חושב לצאת מהבית בטווח כזה של צירים? אבל ממש מלחיץ אותם להישאר בבית. אז אני זורמת.

אנחנו מטיילים ברחבת החניה ומעבירים ביחד את הצירים המרוחקים. האוויר נעים וקריר אבל באיזה שהוא שלב היא ממצה את ההליכה.

אני שואלת אותם אם בא להם לקפוץ לכנרת? או להחליף אווירה ולקפוץ לטיילת בטבריה וכשהצירים יצטופפו נחזור לחדר הלידה.

פתאום היא אומרת בצחוק: כבר הרבה זמן רציתי לקפוץ לציון של ר' מאיר בעל הנס. אולי נקפוץ עכשיו?

נוסעים לר' מאיר. זוג חרדי ודולה. באמצע הלילה. סיטואציה מצחיקה. נכנסים מתפללים. הוא בעזרת גברים אנחנו בנשים.

מסתכלת עליה ורואה כמה שהאמונה מחזקת אותה. כמה טוב שיש למי לפנות בבקשה. בתפילה.

מסיימים להתפלל והצירים עדיין מרוחקים: מרווחים של 15-12 דק'.

הם שואלים אותי אם אפשר לבדוק אם יש מסעדה פתוחה שאפשר לאכול בה. ואני כבר מבינה שהלילה הזה הולך להיות מלא בהרפתקאות...

יושבים במסעדה. הם מתלבטים אם להזמין דגים, כי רשום שזמן ההמתנה למנה הוא 20 דק'.

ואני מאשרת שנראה שיש להם עוד זמן בנחת. הם מזמינים דגים וסלט. המסעדה עמוסה ולוקח בערך חצי שעה עד שהמנה מגיעה.

בנתיים אנחנו משוחחים, צוחקים. והיא אומרת לי: “אולי בכלל אלד רק מחר אבל מה איכפת לי. כיף לי אני נהנית.” ככה צריך, אני אומרת לה. שיהיה לך נעים.

חלף לא מעט זמן מאז שיצאנו מפוריה והצירים סוף סוף מתחילים לתפוס תאוצה (ככה זה כשנהנים) ולכן אנחנו מחליטים לנסוע לפוריה בחזרה.

מגיעים לפוריה. היא מתחברת למוניטור. מתמודדת נהדר עם הצירים. נושמת ומניעה את הגוף. הרופאה בודקת - פתיחה 7 !! ואנחנו נכנסים לחדר לידה.

איזה כיף - אורית המקסימה מקבלת אותנו בפנים מאירות, קשובה כל כך להתרחשות.

ברגע קצר של קושי היא אומרת לה: עברת כבר את הרוב את עוד מעט יולדת.

היא מבקשת ממני להמשיך לעסות את הגב שלב בצירים. היא מרגישה את ההקלה ובין ציר לציר השפתיים שלה לוחשות: ה' תעזור לי בבקשה. תפילה אמיתית. מהלב. חיבור של אמונה ושמחה.

ובאמת פתאום הכל מתקדם מהר וכבר התינוק מגיע.

היא יולדת וצוחקת. תצחקי, אורית אומרת לה זה עוזר. והתינוק נולד לאמא מחייכת.

כמה דקות לאחר מכן האיש שלה תופס אותי בצד עם פנים דומעות: “את לא מבינה, זו הגשמה של חלום! תודה! תודה!”

אני נוסעת הביתה אחרי שעות של ליווי ומרגישה מלאת כוחות, הודיה ושמחה אמיתית, על כל הטוב הזה שיש בעולם. על אמונה שחזרה לאישה בגופה ועל מפגשים שמוציאים את הטוב ביותר מאנשים.

הסיפור הזה הוא סיפור על כל מה שגדול מאיתנו, ועל נשמה חדשה שבחרה לעצמה דרך מאוד מיוחדת להגיע לעולם.

לידה שלישית שאני מלווה אותה, כל כך חיכיתי ללידה הזו, ההתרגשות לקראתה הייתה בשיאה.

היא גרה 5 דקות מבית החולים כרמל, ונחוו שם חוויות טובות בלידות הקודמות ולכן היה ברור שלשם מועדות פנינו גם הפעם.

במהלך ההיריון טפלתי בה, ובטיפול עלו שני נושאים - הבטחון שלה בבורא שהכל יהיה בסדר, שהכל מכוון ולטובה. ועלה גם סיפור עם שתי הסבתות שלה. שתיהן כבר לא בחיים.

סבתא אחת גרה בארה"ב וסבתא נוספת גרה בארץ.

כשהיא (האישה שליוויתי) היתה נערה היא עלתה לארץ מארה”ב לבדה. אמא שלה הגיעה לארץ בשלבים מאוחרים יותר. כשהיא עלתה לארץ, היא גרה אצל הסבתא, אמא של אמא, שהיתה בשבילה קצת כמו אמא.

את אותה הסבתא יצא לי להכיר בעצמי לפני שנפטרה, כי היא נכחה בלידה הראשונה שלה. אני זוכרת כמה התרשמתי ממנה: טיפוס פלמ"חניקית, קשוחה במובן החיובי ולא חוששת להביע את דעתה בכל הזדמנות. אישה עם המון נוכחות.

בטיפול עצמו עלה עניין לא פטור דווקא עם הסבתא מארה"ב, אבל בעקבותיו צפו גם הגעגועים והקשר החזק שהיה לה עם הסבתא שגידלה אותה בארץ.

הסתיים הטיפול. ולאחריו, במהלך כל ההריון היא כותבת לי מדי פעםן הודעה: “אני בוטחת באלוקים.. אני סומכת עליו שהכל לטובה ויהיה בסדר.”

לי עצמי לא ברור למה עלה הנושא בטיפול. אבל בטוחה שיש סיבה.

היא בשבוע 41, צירים פה ושם יש כבר כמה ימים אבל לא מאוד משמעותיים.

יום ראשון בבוקר, והצירים מורגשים יותר ומגיעים פעם בעשרים דקות. היא כבר שמחה כל כך שהנה קורה משהו, אבל אחרי כמה שעות שהצירים נעלמים והיא מתאכזבת.

אני אומרת לה שיש לי הרגשה שהצירים יחזרו אחרי שתשכיב את הילדים לישון…

והצירים באמת חוזרים אבל שוב, באופן מתעתע: פעם בעשרים דקות, פעם ברבע שעה, ושוב מתרחקים, צירים של 30 שניות.

וכל הלילה אנחנו מתכתבות בווטצאפ... היא חושבת שמשהו מתקדם ואז חוזרת בה…

אני כותבת ומדגישה כמה פעמים - "ברגע שאת מרגישה שאת זקוקה תאמרי לי ואני באה, גם אם הצירים עוד לא יהיו צפופים." בכל מקרה, רוב הזמן היא במיטה, הצירים לא מורגשים ברמה כזו שמצריכים התייחסות כלשהי וסביב ארבע לפנות בוקר היא מצליחה אפילו לישון בערך שעה וחצי ברציפות.

בשלב כלשהו הצירים "הצטופפו" מעט, ציר פעם בחמש דקות, ולסירוגין פעם בעשר דקות. מצד אחד עדיין מרוחקים, ומצד שני קול פנימי כבר לא איפשר לי לישון בעצמי. עוד במהלך הערב, צמצמתי פערים והגעתי להורים שלי שגרים עשרים דקות נסיעה ממנה. ככה הרגיש לי נכון… ובחמש ועשרים בבוקר היא שולחת לי הודעה שהיא חושבת שהתחיל טפטוף של מים - ממש בקטנה רטיבות שכזו.

אני מחליטה לצאת עכשיו. גם אם זה רק טפטוף, אולי עכשיו הלידה תצבור תאוצה. ולמרות שאני במרחק קצר ממנה אני כותבת לה- "אם תרגישי שהצירים מצטופפים זה נורמלי, ואם תרגישי שהלידה מתקדמת - את נוסעת לבית החולים וניפגש שם"

בדרך היא משוחחת איתי ברוגע, אומרת שהצירים מעט הצטופפו. ולרגע אני שומעת סימן ראשון של קושי להתמודד עם הצירים בקול שלה. רגע לפני שאני מגיעה, היא שולחת הודעה שיש ירידת מים משמעותית יותר.

אני מגיעה אליה תוך 18 דקות מהרגע שיצאתי מהבית של ההורים שלי, עולה במדרגות לקומה העליונה ורואה אותה עומדת מחוץ לדלת.

“מה החלטת לנסוע?” אני שואלת. והיא אומרת לי כן, נראה לי שכדאי.

“יופי, בואי ניסע. חמש דקות של נסיעה קצרה עד חדר הלידה”

היא יורדת במדרגות ובאמצע אחת המדרגות הראשונות מגיע ציר שמקפל אותה.

“תגידי - יש לך צירי לחץ???” והיא עונה: “נראה לי שעכשיו התחיל….”

“אין בעיה, חדר הלידה קרוב אנחנו נספיק, בואי ניכנס לרכב בזריזות!”

היא, אני, אמא שלה ובן הזוג יורדים במדרגות שלוש קומות, עוברים את השביל הקצר מהבית לאוטו. מטרים ספורים מהרכב היא נעצרת. "אני לא יכולה לזוז"

ומתנהל השיח הבא:

-בואי רק ניכנס לאוטו וניסע

-אני יולדת

-אין בעיה אנחנו נספיק

- לא רוצה, לא נכנסת לאוטו לא יכולה, תזמיני מד”א

-אם את באמת יולדת לא בטוח שמד”א יספיקו, הדרך לחדר לידה קצרה, בואי ניכנס

היא בתגובה נשכבת ‘בהפגנתיות’ מפתיעה על השביל בדרך לרכב

- לא יכולה לזוז מכאן, לא נכנסת לאוטו!

נכנעתי: אז בואי לפחות ניכנס אלייך הביתה ונזמין מדא

- לא יכולה לזוז

איזו סיטואציה חסרת סיכוי. והיא נשמעת לי כאילו שיש איזה קול פנימי שמוביל אותה ומנהל את השיח מולי.

ואז אמא שלה מציעה להיכנס לבית שלה, הבית שבעצם נמצא בקומת קרקע, ממש כמה מטרים של הליכה מאיתנו.

עוד קצת ויכוחים ואחרי שהודעתי לה שאין סיכוי שהיא יולדת בחוץ בקור המקפיא של הכרמל...

היא מתרצה, אוזרת כוחות וקמה.

אני שואלת את אמא שלה לאיזה חדר נכנסים והיא מנחה אותי לאחד החדרים הפנויים בדירה.

מיטה רחבה, ישנה מאוד. שתינו עולות עליה.

במקביל אנחנו מתקשרים למדא והם בתגובה מבקשים ממני לתאר את הסיטואציה,

אני מסבירה שהיא נמצאת בצירי לחץ וקרובה ללידה.

מד”א שואלים אותי אם הראש בחוץ.

ואני עונה שעוד לא אבל בקרוב….

- טוב אז תתקשרי אלינו שוב כשהראש יצא. אנחנו בנתיים נצא לדרך (עונה לי קול בחצי אדישות)

מהתגובה האדישה של מד”א אני מבינה שפעם שניה בקריירת הדולאות שלי אני הולכת לקבל לידה לידיים, כמובן ללא תכנון וללא נוכחות רפואית.

מבקשת מהאמא לעמעם אורות, מנחה את האישה המופלאה הזו להסתובב על ארבע, ולנשום עם כל ציר. לא מעט צירים שכאלו חלפו (ובדיעבד אם היינו נכנסות לרכב כנראה שהייתה מספיקה ללדת בביה”ח, אולי אפילו בחדר לידה, ואם לא - לפחות במיון)

חולף זמן ארוך ומד”א עדיין לא הגיעו, ובינתיים הראש של התינוקת מחליק החוצה ברכות ובן הזוג מנהל שיחה עם מוקד מד”א כמו שביקשו מאיתנו בשיחה הקודמת.

תוך כדי שהראש של התינוקת מחליק החוצה, התינוקת מתחילה לבכות. זה היה מדהים, ומבחוץ היה נראה כאילו הבכי התחיל עוד מבפנים... תינוקת עם נוכחות: גוף בפנים, וראש בוכה בחוץ.

מילים לא יצליחו לתאר כמה הרגע הזה היה ממש עצמתי עבורי. התינוקת כאילו מילאה את כל החדר בנוכחות שלה. כאילו שרק היא קיימת שם.

עוד שני צירים והגוף מחליק החוצה בקלות.

מניחה את התינוקת על אמא עור לעור והן מספיקות להינות אחת מהשניה ברוגע ורק אחרי דקות ארוכות מד”א הגיעו.

נסענו באמבולנס לחדר הלידה של כרמל והשלייה כבר יצאה בחדר הלידה.

המיילדת שואלת אותי לגבי מדדים של התינוקת - בשביל הפרוטוקול: איך היא נראתה כשהיא יצאה? ואני אומרת לה - אם היית רואה אותה היית נותנת אפגר 10/10. תינוקת חזקה מלאת נוכחות.

נשארות ביחד עוד שעתיים וקצת בחדר הלידה ולפני שאני נפרדת ממנה, אני שואלת אותה אם יש להם שם עבור הקטנה.

היא עונה, שכבר מתחילת ההיריון יש לה שם, בן הזוג יכריז בביה”כ ואז היא תעדכן אותי.

כמה שעות אח"כ היא שולחת לי את השם - הם קראו לתינוקת על שם הסבתא האהובה, זו שגידלה אותה. ואז היא משתפת אותי, שבן זוגה אמר שהתינוקת פשוט רצתה להיוולד בחדר של סבתא.

אני לא מבינה ושואלת, מה ז"א בחדר של סבתא?

מסתבר שהבית הנוכחי של אמא שלה הוא בעצם הבית של הסבתא שגידלה אותה ונפטרה לפני כמה שנים, זו שהייתה כל כך נוכחת בהריון שלה.

כשיצאה החוצה ובהפגנתיות נשכבה על השביל ולא הסכימה לנסוע לחדר הלידה, היא נשכבה באופן לא מודע, בדיוק מתחת לעץ השקדיה האהוב של סבתא, בגינה שהיא טיפחה כל כך ואהבה. כשהרגישה שהיא לא מסוגלת להיכנס לרכב, אמא שלה הפנתה אותנו בלי הרבה מחשבה, אוטומטית לבית ומתוך כל החדרים, לחדר השינה של הסבתא ולמיטה שלה. והתינוקת הזו עם כל הנוכחות, נולדה בחדר של הסבתא עם הנוכחות, ונקראה על שמה.

אנחנו ממשיכות לדבר ואני אומרת לה שברור לי שלא היה יכול להיות אחרת… המציאות הכווינה אותה ואת כל הנוכחים, באופן לא מודע, באופן כזה שהיא תלד לא בבית שלה ולא בחדר הלידה, אלא בחדר של הסבתא. הבריאה עצמה והסבתא רקמו ביניהם את סיפור הלידה המופלא הזה, שיתרחש בדיוק ככה.

מלאת פליאה והודיה על הדרך שבה היקום מסובב את הדברים.

תודה לאישה מופלאה שאיפשרה לי להיות חלק מסיפור לידה שאין מילים להסביר כמה שהוא מדויק ומדהים

את המילים האלו כתבתי בעקבות לידה מופלאה שהתרחשה בסמוך לחג הפסח:

בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ, בִּמְכוֹנִית, כְּשֶׁהַנָּתִיב שֶׁלִּי פָּנוּי וְרֵיק

וּבְכָל שְׁאָר הַנְּתִיבִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל מְכוֹנִיּוֹת עוֹמְדוֹת לְלֹא תְּנוּעָה,

הִרְגַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי מִשַּׁיֶּטֶת בְּיַם סוּף שֶׁנֶּחֱצֶה לִשְׁנַיִם:

הָעוֹלָם עוֹמֵד כֻּלּוֹ בַּפְּקָק, וַאֲנִי - אָצָה לִי הַדֶּרֶךְ, כְּדֵי שֶׁאַסְפִּיק לְהַגִּיעַ אֵלֶיךָ.

הִגַּעְתִּי, וְאַתְּ עוֹמֶדֶת בַּמִּקְלַחַת, הַמַּיִם זוֹרְמִים, מְלַטְּפִים אוֹתְךָ, טִפָּה וְעוֹד טִפָּה - דֶּרֶךְ הָעוֹר, מְטַפְטֶפֶת הַהֲבָנָה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת לָלֶדֶת.

הַצִּיר מַגִּיעַ וְטוֹמֵן בְּחֻבּוֹ שְׁאָגָה בְּרֵאשִׁיתִית שֶׁכָּזוֹ שֶׁמַּבְהִירָה לִי שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹצְאוֹת עַכְשָׁו לְכִוּוּן חֲדַר הַלֵּידָה, כְּמוֹ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, בְּלִי הֲכָנָה מֻקְדֶּמֶת.

הָאִישׁ שֶׁלְּךָ נוֹהֵג וּשְׁתֵּינוּ מִטַּלְטֵלוֹת מֵאָחוֹר בְּגִ'יפּ שֶׁמִּתְחַזֶּה לִסְפִינָה בְּלֵב יָם, וּבֵין כָּל הַגַּלִּים וּבֵין סְעָרָה לִסְעָרָה אַתְּ מַצְלִיחָה גַּם לְחַיֵּךְ.

זֶה בְּסֵדֶר, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, רַק עוֹד 7 צִירִים וַאֲנַחְנוּ מַגִּיעוֹת, רַק עוֹד 5 רַק עוֹד 2... וְהִגַּעְנוּ.

אֲנִי וְאַתְּ עוֹשׂוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה מֵהַחֲנָיָה, וְהָאִישׁ שֶׁלְּךָ רָץ לְפָנֵינוּ לְבַשֵּׂר עַל בּוֹאֲךָ.

שְׁתֵּינוּ יוֹצְאוֹת מֵהַמַּעֲלִית שֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה בְּעוֹד הַצִּירִים מוֹשְׁכִים אוֹתְךָ מָטָה מָטָה, וַאֲנִי מוֹדֶה לַמַּעֲלִית עַל הַכּוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לְהַעֲלוֹת אוֹתָנוּ אֶל מוּל עָצְמָתוֹ שֶׁל הַצִּיר.

רוֹפְאוֹת וּמִיְּלָדוֹת מְמַהֲרוֹת לְעֶבְרֵנוּ, מְיַלֶּדֶת מַכְוִינָה אוֹתְךָ לְמִיּוּן יוֹלְדוֹת וַאֲנִי מֵעִזָּה לְהַגִּיד לָהּ: חֲדַר לֵידָה, לֹא מִיּוּן.

הִיא מְהַנְהֶנֶת וְנִכְנָסוֹת כֻּלָּנוּ לַחֲדַר לֵידָה.

בְּדִיקָה: פְּתִיחָה שָׁלוֹשׁ, תִּשְׁעִים אָחוּז רֹאשׁ בְּמִינוּס שְׁתַּיִם.

מַדָּדִים שֶׁבָּאוּ לְבַלְבֵּל וּלְהַטְעוֹת.

כְּאִלּוּ פִּתְאוֹם נִכְנַס אֵיזֶה פַּרְעֹה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, אוֹ פְרִידְמָן - בּוֹרֵא עֲקֻמַּת הַלֵּידָה וְאוֹמֵר לָהּ: חַכִּי חַכִּי, לֹא כָּל כָּךְ מַהֵר תַּגִּיעִי לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת...

הַמְּיַלֶּדֶת מְאַשֶּׁרֶת שֶׁזֶּה זְמַן נֶהֱדָר לְקַבֵּל אֶפִּידוּרָל.

וַאֲנִי רַק שׁוֹמַעַת שְׁאָגָה וְעוֹד אַחַת, וְרוֹאָה אֵיךְ הַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת.

וּבִשְׁאָגָה הַבָּאָה הַמַּיִם בּוֹקְעִים וּמֵצִיץ לוֹ רֹאשׁ שֶׁל תִּינֹקֶת.

שְׁתֵּי שְׁאָגוֹת נוֹסָפוֹת וְהִיא מַחֲלִיקָה לָהּ הַחוּצָה וּמֻנַּחַת עַל בֶּטֶן אִמָּהּ כְּאִלּוּ אֵין הֶבְדֵּל בֵּין חוּץ וּבֵין פְּנִים.

(וְאִם כְּבָר מַדָּדִים: רֶבַע שָׁעָה מִבְּדִיקַת הַפְּתִיחָה, עֶשְׂרִים דַּקּוֹת מֵהָרֶגַע שֶׁהִגַּעְנוּ לַחֲדַר הַלֵּידָה, הֵא לְךָ פְרִידְמָן. )

וְהַתִּינֹקֶת שָׁרָה אֶת שִׁירַת הַיָּם, מַמְשִׁיכָה אֶת שַׁאֲגוֹת אִמָּהּ שֶׁכְּבָר שָׁכְכוּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ לְעוֹלָם: אֲנִי כָּאן, הִגַּעְתִּי לְחוֹף מִבְטָחִים.